רק הטוב שבעולמות

אלוהים של לייבניץ אינו מתנהל על ‑ פי שרירות ליבו, אלא הוא כבול לאמיתוֹת הנצחיוֹת של התבונה . לייבניץ כולל בהן את העקרונות הכלליים של הלוגיקה : למשל, את חוק האי ‑ סתירה ( טענה והיפוכה אינם יכולים שניהם להיות נכונים ) , או את עֶקרון הטעם המסַפֵּק ( sufficient reason ) , שעל ‑ פיו שום עובדה אינה אמיתית, ושום טענה אינה נכונה, בלי שיהיה טעם לכך שזה כך ולא אחרת . בשעה שנקודת המוצא של ארנוֹ היא אלוהים שפועל במידה רבה בסתר, הנה הפעולות האלוהיות אצל לייבניץ שקופות וניתנות להתחקוּת . בכך יוצא לייבניץ במוּדע נגד ההשקפה השלטת על אלוהים במסורת התיאולוגית . בעולם הקיים בפועל, לא כל דבר הכרחי כפי שהוא . לצד אמיתוֹת התבונה הנצחיות ( vérités de raison ) ישנן גם אמיתוֹת שבעוּבדה ( vérités de fait ) . לייבניץ מתאר אותן כקוֹנטינגֶנטיוֹת ( מוּתנוֹת ) , משום שגם ההפך מהן אפשרי . אבל הן נבדלות מן האפשרי ‑ גרידא בכך שהן נתונות בפועל, אפשריוֹת כעניין שבעובדה . מושג האפשרי, לעומת זאת, כולל את כל מה שניתן להעלות על הדעת, אבל לא בהכרח קורה בפועל . כיוון שכך, על ‑ פי לייבניץ, לעולם הקיים נלווה זנב של אינספור עולמו...  To the book