|
|
38 להיות אמיתי ובכן, היא התיישבה, הרגישה את הכאב בקרביה ופרצה בבכי . היא התייפחה בקול רם במשך כחמש דקות, מדי פעם מאפשרת ליפחותיה להעמיק ולהתחזק, וברגעים אחרים להיות שקטות יותר . בזמן שבכתה והרגישה את כאבה, היא חשבה לעצמה שהיא עצובה בגלל התרחקות בנה . אז החל לעלות בה זיכרון . זיכרון של אובדן אחר שהתרחש בחייה כשהייתה בערך בת עשר . אובדן הכלב שלה, ווּפֶּר ( נבחן ) . היא קיבלה אותו כשהיה גור ולמדה כיצד לאלף כלבים . היא אימנה אותו לשבת, להתגלגל, לכרוע ולהתחנן . ואז, כשהגיע המועד לקחת את ווּפר לתערוכת כלבים, הוא נדרס על ידי טנדר בזמן ששכב על דרך הגישה לחניה, רגעים אחרי שהתעורר מנמנום . מונה הייתה בחצר של השכנים, והראשונה שהגיעה לכלב הדרוס . כשחיבקה את גופת הכלב המת וביטאה את כאבה ביללות קולניות, אביה, שלא ידע מה קרה, צעק לה מהחלון, "מונה, תשתקי כבר . תפסיקי להיות בכיינית כזאת ! " בו ברגע היא הפסיקה לבכות, מחתה את דמעותיה על שרוול חולצתה ונכנסה הביתה, לספר לאמהּ מה קרה . היא זכתה לאהדה רבה מצד כל בני משפחתה, כולל אביה . אבל מוזר שהיא מעולם לא בכתה שוב על אובדן כלבהּ האהוב, עד אותו הרגע, עשרים...
To the book |
פראג
|
|