|
|
מדבר פורח בבוקר . גשם בצהריים . לא לעשות דבר מלבד להחזיר את תשומת הלב אל הגוף בקלות ובנחישות . עם שמחה והרפיה . למה זה משחרר ? את השיפוטיות לשים בצד כמיטב יכולתי והיא לא רבה . אבל רבה ההתפעלות / התפעמות מהמדבר, וגם הכרת התודה על קיומו . אלה מתעצמים . לטייל בניקיון ובשקט הלבן / צהוב הזה, בין בקעות והרים לא מסודרים בשרשרת . לגלות סימני שיטפון, עצים חצי קרחים, שיחי מלוח ושיטה ואבנים עתיקות של בריאת העולם . בשיעור גיאוגרפיה התבקשתי ללקק אבנים . ליקקתי וזיהיתי אותן . עכשיו זוכרת רק את פעולת הליקוק . שארית חיי מתרחקת והולכת . יודעת שהכול מחכה לי שם בעוד מספר ימים אבל כמה רוגע בעצמי המתמוסס . האם הכתיבה נועדה להחזיק קצוות "אני" שלא ייפרמו לגמרי ? ולמה לא לתת להם להיפרם ? להישאר בריק שרק השעון מסמן אותו . ישיבה . אכילה . הליכה . ישיבה . שינה . המדבר הוא פלא, ונאות המדבר הם פלא על כל פלא . "מלון אורחים" . אבל ימיי שלי קשים . בעיקר לילותיי . פתאום התקפי חרדה בלילה . ובתוך כל אלה נפשי כמו עולם מקביל הולכת ושוקטת . עוקבת אחר הציפורים בלהקות ובבודדות . נחליאלי מאכיל את גוזליו . אני נחה ליד האגם הקט...
To the book |
|
|