|
|
כל ההכחדות ופורץ בברכה ותהילה . זרי רקפות מעטרים טרסות ומצבורי חרדלים, והירוק ירוק, ומגוון אינסופי של ציפורים ואפילו אחוריים ואוזניים של איילה מקפצת ראיתי . חיים, תודה . בוקר שבת חשוך, מתעוררת משנת סיוטים . למרות זאת כל כך טוב לי לבדי . מפגשים עם אנשים יותר ויותר מעייפים אותי, ויש יותר מדי מאלה, ואין מספיק זמן לכתוב ולהתמקד בספר . מחפשת חוטי אהבה שנשזרו בי חזק כל כך עד שאי אפשר להתירם . כל סכין מתקהה במגע אתם . ואיפה אמצא את השמחה ואת אהבת החיים שלי ? בטבע בלבד . בניתוק . אולי גם תחזור השירה ? כל חיי געגוע ומפגש עד שאין יותר מפגש . כל שנותר הוא הגעגוע בלבד . עכשיו אוספת שאריות לכדי משמעות . מנסה בחריצות ובאומץ לעמוד במשימה ולנשום נשימות של חופש . מתענגת על המכתב הפיוטי חולמני : השנה 1949 : ריחו של הירקון המסחרר היה זה שדגדג באפינו והייתה זו זרועך שנחה על מצחי . היו אלו אצבעותיך הרוטטות שלחצו שערותי . היה זה מבטך היוקד שחתר לנבכי נשמתי, חרץ בה חריץ, חריץ נצחי . פצעו, אותו פצע שהעולם מספר כי אינו מגליד . והייתי אני זה שלחשתי . הלחש חמק וצף על הצלילים שסירת המוטור השאירה אחריה, קפץ משיח ל...
To the book |
|
|