זאת כנרת . נזכרת בביקו המציל הצולע שתמיד היה מופיע כשבאנו . וגם ראיתי בדרך רחוב על שם ציון בהלול של המכולת ותהיתי אם קראו רחוב על שם בעל המכולת . ומה בכלל עשו עם המבנה החצי הרוס, והסוכריות מחליפות הצבעים הנימוחות בין הלשון לחך שנהגתי לקנות שם בילדותי . חום טבריה - מעקצץ אבל לא מתיש . משרה נמנמת קלה . תכף אלך לטייל ברגל, מבקשת אחר שיחי הצמח שפירותיו היבשים התפצחו בין אצבעותיי . צמח שהפך לגדר חיה כמעט בכל בית בקריית שמואל . אחפש את הריח העפיץ של אותו צמח, אלך לבית של סבא וסבתא ולא אמצא אותם שם . כל מה שהיה גדול ומפואר ייראה קטן ועלוב . אני כבר יודעת זאת, ובכל זאת . בדרך חשבתי על עוגות הגבינה של הדודה עם הקצף למעלה ופניני קרמל פזורים עליו . ולא היה עוד כטעם הזה שבא אל קרבי . כל כך הרבה אהבה ושמחה קיבלנו, אפילו שהדודה הלכה והתעוורה, הלכה ושברה את עצמותיה אחת אחת . אבל עוצמותיה לא נשברו למרות אושוויץ . ההליכה במעלה ההר לבית של סבא וסבתא מסתיימת באכזבה הצפויה . עולים ועולים וכשמגיעים מוצאים בית מוזנח לחלוטין שעדיין יופיו מציץ מתוך העזובה . ובעיקר חיים העצים ששתל סבא, צומחים ונותנים פרי, וגן ...
To the book