|
|
סיני . נואיבה טרבין . כפרי הנופש נראים נטושים . התבייתתי בחושה . עשר לירות ללילה . ארוחה של פיתה, חביתה, סלט וגבינה . הבדואים אימצו אותי . שיר ערבי מתנגן במרץ . טובלת בכחול של ים ושמיים ואדום נחושת וברזל וחול של הרים . כמה כחול יכול להיות כבר כחול ? אין כזה בעולם . כמה קונטרסט יכול להיות מנוגד ? איזה קושי יש בצבעים ובחומרים האלה . איזו חדות . בהירות . סוף העולם וראשיתו . הורדתי את השעון . מנסה לנשום בקצב נשימת סיני . השמש נוטה ויונים הומות . נואיבה טרבין מתגלגלת על הלשון . אני מפויסת עכשיו עם העולם, עם הצורות המופלאות של אלמוגי הריף והחידודים של הררי הגרניט . עם הגוון המשתנה משעת שמש אחת לשנייה . עולים התקפי חרדה קלים מדי פעם, דחף לברוח בחזרה . אבל אני חופשיה . משועבדת חופשיה . אין מקבילה נשית למילה עבד אלא שפחה - אותיות חופש . חיי הם סבל ויופי כרוכים באהבה . איזה מזל שאני יכולה לחוות בתאי גופי את נואיבה טרבין, גם היום, ולהתעקש על הגרעין הלא משתנה בי, החי עדיין . גרעין הילדה השואלת וחוקרת . הולכת להתחבר עוד אל השקט של ים - אלמוגים - דגים . עצי התמר נשארו מימי נביעות . מהותם של האלמוגים...
To the book |
|
|