|
|
37 אני יוצאת לחופש ומסתכלת על כלניות ועורבים - חיילים שלנו . וים בדולח, והיא נמקה במעצר כדי שלא תספר . האשמה המוכרת כבר מציצה מכל החורים, והניקיון הנחמד שלי מתקלקל . אי אפשר למחוק פשע ועוול . אבל גם את הזמן הפנוי הזה אי אפשר למחוק עכשיו . עשיתי לי אותו במו ידי . העט כבר משרבט בנייר . אני לבד עם עצמי, חזק בתוך גבולותיי . חשוב לי למצוא מחדש את הקצוות שלי ולהדק אותם אלי . לעמוד בפני הבדידות והלבד שללא ספק צפויים לי . זו התכנסות פנימית אחרת . מפוכחת ? פחות רומנטית ? כמה טוב לדבר עם עצמי עכשיו שלושה ימים ללא הגבלה . כמה טוב לקבוע לי מסלול במפה עכשיו עם אפשרות לנסוע לאן שארצה ולשנות מה שארצה . עצירה שנייה - חפוזה, על סף הכביש . רק לכתוב שאני עכשיו בגבול ארץ הכרמל שהיא תחילתה של הארץ הצפונית הזו שאליה אני באה, ולמרגלות ההר בכל המרחב, פרושים מטעי שקיות פלסטיק כחולות ( כמה סמלי צריך להיות בשביל לזכור שיש בננות מתחת ? ) . עצירה שלישית - רמת דניה חיפה . הממשי התנגש בי במעלה הכרמל בואכה בית אורן בצורת סוהר נחמד מעוספייה בתוך חיפושית כחולה וזקנה . התנגשות נסבלת דווקא, אבל הזכיר לי שיש עוד אחרים מסב...
To the book |
|
|