|
|
חוף הַמְּקוֹמוֹת שֶׁאוֹתָם פָּקַדְנוּ נִסְגָּרִים אֶחָד אֶחָד, כְּאִלּוּ רָצוּ לְאוֹתֵת - זְמַן הָאַהֲבָה עָבַר . פֹּה יָשַׁבְנוּ בְּבֵית‑קָפֶה, מַמָּשׁ כָּאן, בַּדֶּרֶךְ לְמָקוֹם אַחֵר, הִקְשַׁבְנוּ זֶה לָזֶה, אָכַלְנוּ אֲרוּחָה . חֶנְיוֹנִים, חַלּוֹנוֹת רַאֲוָה, גּוֹרְדֵי שְׁחָקִים דּוֹחֲקִים זִכְרוֹנוֹת אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה . אַתָּה מִתְרַחֵק מֵעַצְמְךָ לְתוֹךְ כַּדּוּר שָׁקוּף, נוֹצֵץ עַל חוֹף מוּל שֶׁמֶשׁ יְבֵשָׁה . מֵרָחוֹק קְרֵבִים צְלָלִים . אָבִיךָ ? אִמְּךָ ? הָאוֹר הוֹלֵךְ וְרָזֶה . אֵין תַּחְבִּיר שֶׁיְּתָאֵר אֶת זֶה . קסמו של השיר בציור תהליך הנסיגה מהמרחבים האורבניים וסגירתם בזה אחר זה, כאשר המרחק בין הדובר לעיר הולך וגדל . תנועת הנסיגה מתחזקת בעקבות ההכרה בכוחה המוגבל של המילה ובפנייה לקורא להתייחס לתמונה ככל שניתן ללא תיווך מילולי . במעבר מזמן עבר בבית הראשון ( "פֹּה יָשַׁבְנוּ בְּבֵית‑‑קָפֶה" ) לזמן הווה בבית השני ( "אַתָּה מִתְרַחֵק מֵעַצְמְךָ / לְתוֹךְ כַּדּוּר שָׁקוּף" ) , מסתמנים שני מצבים אנושיים : האחד - של בילוי יומיומי בים, כאשר הבניינים ובתי הקפה שממול הולכים ...
To the book |
|
|