|
|
בשכונה הישָׁנה אֲנַחְנוּ הַפָּנִים הַמֻּכָּרִים הַצּוֹעֲדִים בָּרְחוֹבוֹת עַד שֶׁנָּמוּת, אֲנַחְנוּ הַפָּנִים שֶׁאַתָּה מַכִּיר מִיַּלְדוּת בְּפִנּוֹת רְחוֹב, בַּמַּכֹּלֶת, בְּצֵל שִׂיחִים, אֲנַחְנוּ הַפָּנִים שֶׁאֲלֵיהֶם הֻרְגַּלְתָּ וּבָהֶם חָזִיתָ בִּתְמוּרוֹת עִתִּים, עַכְשָׁו בְּהַדְרָגָה הוֹלְכִים וְנֶעֱלָמִים בְּיַחַד אִתְּךָ . בשל קצב המצעד בשיר ושם הגוף החוזר "אֲנַחְנוּ" מדי שתי שורות לאורכו, נזכרתי ב"המנון הפלמ"ח" שנכתב בשנת 1941 על ידי משורר דור הפלמ"ח זרובבל גלעד . כמוהו, גם קצב השיר של וייכרט מצעדי ולשונו לשון רבים, כבשתי השורות האחרונות של הבית הראשון והאחרון בהמנון : "רִאשׁוֹנִים תָּמִיד אֲנַחְנוּ, / לְאוֹר הַיּוֹם וּבַמַּחְשָׁךְ / לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ, תָּמִיד / אָנוּ, אָנוּ הַפַּלְמָ"ח" . המרחבים שבהם נעו פעם בארץ אמנם השתנו, אך הנחישות להמשיך ולהתקיים בהם דומה - בסופו של דבר המוות משיג את כולם וצריך אומץ למות בהדרגה ( "עַכְשָׁו בְּהַדְרָגָה הוֹלְכִים וְנֶעֱלָמִים / בְּיַחַד אִתְּךָ" ) . יש מן האומץ לחיות עם הכלל ולמענו בפיסת השכונה / ארץ עד שהמוות יבוא, ולכתוב...
To the book |
|
|