הרחוב

אֲנִי יוֹדֵעַ . זֶה רַק הַדִּמְיוֹן בּוֹרֵא מַמָּשׁוּת מְפַתָּה לְחַבֵּק, כְּמוֹ קוֹרֵא שֶׁיָּכוֹל לְהָרִיחַ דְּמֻיּוֹת מִסֵּפֶר . אֲנִי מֵבִין שֶׁלֹּא תַּעֲלֶה יוֹתֵר מֵאֵפֶר צִפּוֹר מִתְחַיָּה . אַךְ כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב בּוֹ לֹא תִּחְיֶה עוֹדְךָ מוֹלֵךְ . הסונטה לקוחה מתוך השער האחרון בספר, "השתנות" ( שם, עמ' 47 ‑ 64 ) . בחלק מן השירים בשער זה מתבונן המשורר במרחבי העיר תל אביב ובזיקות שבינה לבין הים שעל גבולהּ, וכן ביחסים שבינה לבין תושביה . המשורר מסייר בעיר מתוך הרצון שלא לעסוק בשאלות קיומיות וכבדות משקל, אלא להתמזג במראות שלנגד עיניו . אולם עוד ועוד הוא מוצא את עצמו מוצף בזיכרונות המגיחים מהם . תוך כדי טיול ברחוב, המשורר נזכר בחברו כשהוא צועד בו, מועד על מדרגה שבורה ונכנס לביתו . הרחוב ודופק החיים שאפיינו אותו לא השתנו מאז מות החבר, והוא נשאר סואן, כפי שהיה . תמונת "החייאת" חברו והרגליו לנגד עיניו של המשורר נוצרת בידיעה שהיא תוצר ספרותי פרי הדמיון, שלו נזקקים כותבים וקוראים כדי להיצמד לרגשותיהם ( "אֲנִי יוֹדֵעַ . זֶה רַק הַדִּמְיוֹן בּוֹרֵא / מַמָּשׁוּת מְפַתָּה לְחַבֵּק...  To the book