|
|
] 217 [ ל ה ר ג י ש “ ב ב ית " ב גו ף לרגליי ) הייתה לממש גף דוממת ומלאכותית בגלוי ( ולכן חסרת ממש ) , לאמץ אותה במלוא משקלה המת לתוך ממשותם הפרופריוספטיבית והמורגשת לא רק של כוונותיי הגופניות אלא גם של דמיוני הגופני, ולהפיח בה חיים . אבל לשם כך היה עליי ללמוד להפסיק להחזיק בעצמי רק ממרחק, כאובייקט נראה שנתון לראייתם של אחרים ושלי מחוץ לעצמי . בתחילת הטיפול הועמדתי מול מראה כדי שאראה את עצמי ואוכל לכאורה להתאים את גופי לדמותי הנראית ( זאת סצנה מוכרת בקולנוע : המטופל לופת את מעקות האלומיניום שתוחמים מסלול ארוך, צר ומרופד בגומי ומתנודד על רגליו הנוּקשות לעבר מראה עומדת ) . אולם כחוקרת קולנוע שמתמחה בהערכת דימויים נראים וכפנומנולוגית שבקיאה ( עד לזרא, במובנים מסוימים ) בתאוריה הפסיכואנליטית הלאקאניאנית, הייתה זו התגלות של ממש שהמראָה הייתה מבחינתי — מן הרגע הראשון — אתר טעון מאוד ושלילי למדי של ניכור או של אי-הכרה, méconnaissance . כלומר ההיראות שלי בתוכה לא לימדה אותי דבר . למעשה מיקומה “בצד הלא נכון" שלי הטעה אותי, ובשל כך התבלבלו לי הרגליים עד שמעדתי ונפלתי . ההתבוננות בבבואתי דרשה ממנ...
To the book |
|
|