ד. שנות השבעים: משבר הישראליות בעקבות מלחמת יום הכיפורים

לא השכילה ­ בגלל העדר מודעות לפרובלמטיקת הזהות והמשמעות וחוסר היכולת להתמודד עמה ­ לתת לציבור תחושה של כיוון היסטורי חדש, של סדר יום לאומי חדש ושל התגברות על מבוכת הזהות ותחושת הכישלון . תנועות המחאה שקמו אחרי המלחמה היו ביטוי לתסכולם של צעירי המעמד הבינוני האשכנזי . הם ידעו נגד מה הם, אבל לא הצליחו לגבש דרך וסדר יום חלופיים . עיקר טיעוניהם היו בתחום הניהולי ובתחום טוהר המידות ­ מחדלים, שחיתויות, העדר רוטציה בפוליטיקה וכדומה . לא היה להם מה לומר ברמה העקרונית על הסדר החברתי או על מדיניות החוץ והביטחון . הרבה מאוד מחאה וקינות, מעט מאוד רעיונות קונסטרוקטיביים ופעולה פוליטית ממשית . המחאה הזאת הסתיימה ללא הישגים בני קיימא, חוץ מהתפטרות ממשלתה של גולדה מאיר, והיא התנקזה אחר כך לד"ש, מפלגת המומחים והמנהלים מדור תש''ח, שהציגה את עצמה במצעה ודרך אישיה כבעלת יכולת ניהול טובה יותר וטוהר מידות לעומת הכישלונות והשחיתויות של המערך . התפוררותה הגמורה לאחר הישג ראשוני בבחירות 1977 ) 15 מנדטים ( הוא סימפטום בולט לכישלונו של דור תש''ח לעלות לעמדת מנהיגות אמיתית, בעלת ממד רוחני, עם חזון וסדר יום לאומי ...  To the book