רפאל חמל

בצייתנות, הצגתי בחריפות רבה את הנזק שזה מביא למפעל כולו, אבל התופעה חזרה על עצמה והנאומים לא עזרו . יום אחד עמדתי בפני דילמה קשה ביותר, כבר לא יכולתי לעבור על מעשים אלה בשתיקה . בהתיעצות עם חברים קבענו, שהפעם נטיל עליהם עונש . ומכיון שזה היה ערב העליה, החלטנו לדחות את עליתם שלשני בחורים צעירים לאניה הבאה . אספתי את המחנה בשעת ערב . לבי רעד . אני זוכר שהתיעצתי עם שמריה צמרת ) מפעילי עליה ב' בצרפת, איש בית השיטה ( והוא אמר לי : "זה מחנה שלך, אתה תעשה בו כהבנתך, אני לא אתערב בזה, זה ענינך" . זו היתה אחת ההחלטות הקשות בחיי, אבל לאחר שהודעתי על פסק הדין התחילו לבוא אלי משלחות מכל הקבוצות וביקשו שאשנה את החלטתי, איש לא העז לפקפק בסמכותי לעשות זאת . אינני יודע למה עמדתי בעקשנותי, שני הבחורים לא עלו באותה אניה . פגשתי בהם אחר­כך בארץ . הם קיבלו את העונש ברוח טובה כי האניה הבאה הפליגה כעבור זמן קצר . זו היתה החויה הכי סוערת שנשארה לי מהמחנה הזה . לא רציתי וגם לא יכולתי להמשיך באותו מחנה . הועברתי למחנה מיוחד של יוצאי צפון­אפריקה שאותם רצו להסתיר ממשטרת צרפת . פתחו חווה באיזור טולוז שבה עבד חבר ...  To the book