שלמה צם

לא מנעתי מהם זאת . הבינותי שמטען זה ליווה אותם בדרכם . שהיה להם קשה להיפרד ממנו, משפחה מסועפת אחת נשארה במחנה, כיוון שלא רצתה להיפרד מאחד מבניה שחלה . למחרת בבוקר גיליתי שמחסן המזון נפרץ ונילקחו ממנו כמויות ניכרות של דברי מתיקה, בעיקר שוקולד . החשד נפל על הנשארים . הם הודו והסבירו את מעשיהם בכך שכתוצאה משנות הרעב אין הם יכולים להבליג על רצונם ליטול צרכי אוכל גם כשיודעים הס שיש במעשה זה פגם . לאחר סיום תפקידי במחנה המעפילים הקטן חזרתי למחנה שעל­יד מארסיי, שם נמצאו הממונים עלי מטעם הקיבוץ המאוחד . הם היפנו אותי לפאריס, משם היה עלי להגיע לגרמניה . שני בחורים גרמנים העבירו אותנו את הגבול תמורת תשלום . הלכנו כל הלילה בגשם שוטף ביער . הירהרתי : מה מונע בעד המבריחים להרגנו וליטול את כספנו ? נזכרתי שכעת, במוצאי שבת, מתכנסים החברים כאלונים לאסיפה ואולי הם משיחים בחיים הטובים כביכול שעושים השליחים בחוץ­לארץ . לפנות בוקר הגענו לאאכן . בבית שאליו באנו מצאנו מספר רב של יהודים שתמהו על בואנו מבלגיה לגרמניה, כיוון שהם התכוונו לצאת בכיוון ההפוך . באאכן ראיתי לראשונה את ההרס של המלחמה . העיר היתה חרבה ...  To the book