בת-שבע צפלינסקי

אותו, מהנוף, מהטבע, מתיאטרון, מספורט, מספר ומהסתכלות בכלל . היינו מרבים בטיולים, בעיקר טיולי לילה . בימים הראשונים היינו צריכים להשתמש בכל מיני אמצעים כדי להוציא אותם לטיול . וכאשר הצלחנו הרגשנו שהיער והשדה מעוררים אצלם אסוציאציות איומות של בריחה, רדיפה, רעב ויגון אנושי . לעומת זאת, הרגישו רבים את עצמם ביער כאלו בביתם . ויש לציין את כשרון התמצאותם ביערות ובשבילים, ­ במקומות שכלל לא היו ידועים להם ידעו ללכת ולחזור . ויחד עם זה ­ הילדים האלה לא חשו ולו אף לרגע הרגשה של הנאה מנוף, ממגע עם שדה, מרגעי התיחדות עם שקט ודממה . לא פעם התפללנו לאיזה רגע של התרוממות נפשית שיעלה אותם, אך לרוב זה היה נגמר אצלנו באכזבה גדולה . לא פעם כשהיינו יושבים בלילה ביער ושרים בשקט, היינו לפתע מופתעים על­ידי צווחה או צחוק . הם שנאו שירה עצובה ושקטה, ואהבו מארשים . בעיקר משך אותם הגרוי האבנטוריסטי . בתחילה לא היתה כל אפשרות לרכז אותם באמצעות קריאת ספר או סיפור . אך כוח החיים הוא חזק מאוד, בסוף תקופת המושבה אי­אפשר היה להכיר את הנוער הזה . טוב היה לראות אותם בחברות ההדדית שנוצרה ביניהם; הוכיחו זאת הדמעות בעיניהם ...  To the book