j2 עזריאלקמון טענת זכות הקניין על ארץישראל, היתה מאז ומתמיד בידי היהודים, כי מעולם לא ויתרו על הקניין הזה אף שהלכו לגולה לאלפיים שנה . טיפוח תודעה זו היה אפשרי רק מחוץ לגבולות ארץישראל, בגולה, בעוד שבארץישראל אי אפשר היה להתעלם מהנוכחות הערבית המסיבית . היטיב לגבש את תודעת הזכות והקניין יצחק אפשטיין, שיצא נגד עיוורונם של החלוצים והציונים והתעלמותם מהבעיה הערבית והשלכותיה על הגשמת המפעל הציוני . 3 קריאתו, שנדחתה על הסף, רק מצביעה על כך, שהמציאות לא ניצחה את החזון, אלא להפך . אפשטיין הגדיר את תודעת הזכות וקבע : " . . . קניין שבעליו עזבוהו בעשרים מאות שנה ואשר בין כך נמצאו לו גואלים . . . שייך לאחרונים . "" . 4 הערעור על טענת הזכות באמצעות המציאות, דחפה את הטוענים לזכות להגנה ולפעולת הצלה של העיקרון שבלעדיו מאבדת הציונות את צידקתה . תחילה נאבקו בעבודה הערבית והכריזו עליה את מלחמת "כיבוש העבודה", נחלצו וכשלא הועילה התעקשותם והעבודה העברית עמדה על סף תבוסה להצלתה על ידי פתרונות חדשים . אם הפועל הערבי כ"פועל טבעי" הכריע בתחרות על העבודה את הפועל העברי האידיאליסטי, טענו, יש לבקש את "הפוע...
To the book