|
|
רון גד ק- לב א ל ח ר 50 אפשר לומר, כי בעוד בודלר, פלובר, אוסקר ויילד וגנסין מצאו לכתוב — כל אחד על פי אורך הנשימה שלו — פואמות בפרוזה, הרי הרומנים של הופמן הם פרוזה בטורי שיר . מבחינה זו הופמן משיב את הרוח היוונית שכתבה הכול בשירה : פילוסופיה, מחזאות ודברי הימים . היסוד המטא-לשוני של הבתים הללו, שאף הוא טיפוסי לעבודותיו של הופמן, בא כאן לידי ביטוי בשאלה מה בין המילה המוכרת, אך גם המפוקפקת-על-פי-דרכה "תפילות", ובין המילה החשודה ממנה, הזרה ממנה, "גוטפרשה" . במקומות שונים בטקסטים שלו מייצר הופמן הַזָּרוֹת למילים מוכרות, כחלק מהמנגנון השירי : [ . . . ] יֶשְׁנָהּ הָאִשָּׁה שֶׁדּוֹמָה לַמִּלָּה הָאַנְגְלִית particular וְיֶשְׁנָה הָאִשָּׁה שֶׁחוֹלֶפֶת בִּמְהִירוּת . [ . . . ] ( מה שלומך דולורס , פרגמנט 192 ) צַיְרִי בְּנַפְשֵׁךְ דּוֹלוֹרֶס אֶת הַשֵּׁמוֹת הַפַּרְסִיִים שֶׁכְּלוּאִים בַּחֲדָרִים הָאֵלֶּה וּמְבַקְּשִׁים לָצֵאת מֵהֶם וְלָשׁוּב לְאִסְפַהַאן . [ . . . ] ( מה שלומך דולורס , פרגמנט 193 ) אין צורך אולי לשוב ולעמוד על ההומור ועל תבניות הנונסנס המקסימות בשורות אלה . למרבה הפליאה הופמן מ...
To the book |
|
|