|
|
ימיה הראשונים של התנועה הקיבוצית, שאלת האוטונומיה האזורית אל מול המוסדות המרכזיים של התנועה עמדה על סדר היום הקיבוצי, הקיבוצים והתנועות התחבטו באיזו מידה ראוי שקיבוצים מאותו אזור ישתפו ביניהם פעולה, על אף שהם בדרך כלל מתנועות קיבוציות שונות . במציאות, בחלקים רבים של הארץ פיתחו הקיבוצים מסגרות משותפות על בסיס אזורי, בתחומים שונים . באמצע שנות ה 90 מחולקת הארץ מינהלית ל 54 מועצות אזוריות המאגדות בתוכן ישובים כפריים . עשרים ושמונה מתוכן כוללות קיבוצים, כאשר ב 11 מהן מהווים הקיבוצים רוב דמוגרפי . מאז שנות ה 50 התפתחו מבניס אזוריים קיבוציים רבים, מבתי ספר ועד חברות תובלה ומפעלי תעשייה משותפים . המבנים המשותפים הללו חורגים לא אחת מהגבולות הפורמליים של המועצות האזוריות, ובדרך כלל הם מייצגים צורות שונות של שיתוף פעולה . מפעלים קואופרטיביים הוקמו בידי קיבוצים ללא קשר להשתייכותם התנועתית, והם מהווים דגם עיקרי של שותפות אזורית ביןקיבוצית . בה בעת הם גם גורם עיקרי לביזור, מאחר שהם יוצרים מסגרות שאינן כפופות לסמכותם של הגופים הקיבוציים המרכזיים . ברוב המקרים החל שיתוף הפעולה האזורי בקואופרטיב...
To the book |
|
|