אמצעי ייצור שהבטיחו להם רווחה חומרית ושגשוג והפנו את מעייניהם לכיוונים חדשים . ואמנם, ושוב בולט הפארווקס לעין, במקביל להיחלשותה הפוליטית והחברתית, השנים שלאחר 1948 היו עבור התנועה הקיבוצית תקופה של התעצמות כלכלית מרשימה . המדינה החדשה שלטה מעתה ישירות בשטחים נרחבים, וחלק גדול מן המשאבים הללו נמסר לארגונים כלכליים ולגופי התיישבות . המגזר הקיבוצי נהנה יותר מכל מגזר אחר מההקצאות האלה, וזאת על אף המאבק שבין ההנהגה הלאומית לשתי התנועות הקיבוציות העיקריות, הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי ) שתיל, 5591; ברקאי, 1980 ( . בעוד שבשנת 1947 היו ברשות התנועה הקיבוצית בכללותה 468,000 דונם, בהם 332,000 דונם אדמה מעובדת, הרי שבשנת 1952 גדלו השטחים האלה פי ארבעה, ל 1,602,000 דונם בכלל, בהם 1,371,000 דונם אדמה מעובדת . הקיבוצים עיבדו עתה כמחצית האדמות החקלאיות שבבעלות יהודית . אם ב 1947 היה היחס הממוצע של אדמה למשפחה בקיבוצים פחות מ 30 דונם, הרי שב 1952 הגיע היחס הזה ל 6 . 74 דונם, ובקיבוצים החדשים היחס הזה נע בין 80 ל 90 דונם . יתרה מזו, התנועה הקיבוצית עסקה בהקמתם של קיבוצים רבים, שהגדילו עוד יותר את...
To the book