א. בפאריז, לקראת העליה לא"י

­ נכון, אמרתי, כי רוסיה אנוכי, אך דווקא כרוסיה וכנוצרית רוצה אנוכי לבוא אל בין היהודים, הנאבקים על קיום עמם . והיה, אם יקרה פעם ואתקל ביחס חשדני אלי, ואולי אף יחס עוייו ­ אקבל זאת בהבנה, בזכרי את היחס אשר לו זוכה היהודי בעולם, מצד האנטישמיים . אולם, בעומקי לבי בטוחה הייתי כי דווקא כאן אמצא סביבה הקרובה ללבי : רציתי לחיות ביו פועלים, בתור קולקטיב, והאמנתי, כי אכן יקלטוני במחיצתם . פעם בי הרצון העז לתת לחיים האלה כל אשר הנחילו לי חיי עד כה : סגולת ההבנה, סגולת האהבה, ואת כוחות­הגוף המעטים שלי, אשר מעולם לא היו גדולים . ידעתי, כי כאן אמצא את אושרי : החיים בתור הקולקטיב הארץ­ישראלי, בו מצאו את גילומם החלומות על סוציא­ ליזם, אליו שאפתי כל ימי חיי . עד כאן על הספקות שהובעו על­ידי משה בילינסון . ואילו מצד פ . רוטנברג הובעה התנגדות, שנבעה, בעצם, משיקול אחד בלבד : למה זה אני, ללא צורר חיוני לעצמי, אגזול סרטיפיקט ) רשיון לעלות ארצה ( ממישהו בן­גזע ישראל, המחכה לו, אולי, במשך שנים, והוא זקוק לו ביותר . במבט לאחור מאושרת אנוכי לציין לעצמי, כי פיוטר מואיסייביץ * היקר שלי, ­ חברי הוותיק מארטין * ­ ה...  To the book