מול קץ החיים

נשים ודבר שבקדושה || 83 שני המאמרים שלפנינו, זה של דבורה עברון וזה של רחל וכטפוגל, עוסקים בנושא הקשה של אבלות, ומציגים דילמות שקשורות לקצבתה ולגבולותיה המקובלים . שתי הכותבות חוזרות אל המקורות ובוחנות מחדש את מידת הקשר שבין הנוהג המעשי ובין הדרישה ההלכתית . שני המאמרים נוגעים גם בצד הרגשי ובזיקה שלו לשאלות ההלכתיות, וכפי שכתב הרב עמיטל : “כל עבודת קודש מכל סוג שהוא, אינה יכולה לבטל את ההרגשה האנושית הפשוטה" . הרב עמיטל ממחיש את הדברים באמצעות דיני טומאת כוהנים לקרוביהם : “הברייתא מחדשת שלמרות שכוהנים הוזהרו שלא להיטמא למתים, הרי שכאשר מדובר בקרובים, הדין החריג של טומאה למת איננו רק היתר, אלא חובה . מכאן ניתן ללמוד את הצורך להיות אנושי : אם מתה אשתו של אדם עליו להתאבל עליה ולא להיות שקוע בעולמות אחרים, אפילו של מצווה" ( והארץ נתן לבני אדם, עמ' 187 ) . דבורה עברון עוסקת בשאלת האפשרות לנחם אבלים בחול המועד, גם כשהשבעה עצמה נדחית לאחר תום ימי החג ובחול המועד עצמו מושהה האבלות בשל השמחה הציבורית . בשולי המאמר ישנו גם דיון בעצם המפגש בין רגשות סותרים . רחל וכטפוגל עוסקת בשאלת הרחבת מעגלי האב...  To the book