|
|
[ 159 ] כמו דג על קרס ישבתי בדירה שלי בכיכר דופונט וחיכיתי שיגיע במצב של חרדה, אני בטוחה – חוששת אך גם נרגשת . הטלפון צלצל . זה היה אד . הוא היה בצידהּ האחר של בולטימור, במרחק של פחות משעת נסיעה . "אני לא יכול לעשות את זה", הוא כמעט בכה, "אני חוזר" . התואר "הרוסה" אפילו לא מתחיל לתאר איך הרגשתי . איכשהו הצלחתי להגיע לביתו של אחי ארל ; הוא גר בבולטימור . אני זוכרת שעמדתי ליד הדלת, בכיתי וסיפרתי לו מה קרה . ארל חיבק אותי והרגיע אותי עד שהפסקתי לבכות . ואז הוא אמר לי משהו שמעולם לא שכחתי – חכם ומנחם כל כך . הוא הסתכל לי בעיניים ואמר : "מרשה, יש לך המון מזל, כי את יודעת שאת מסוגלת לאהוב מישהו אחר . את יודעת שאת מסוגלת לאהוב אהבה גדולה . הרבה אנשים אינם יודעים את זה על עצמם" . זה היה עמוק כל כך עד כי הצלחתי להרפות מהייסורים שאפפו אותי . זה אחד הדברים הטובים ביותר שמישהו אמר לי מעודי . הטרגדיה הראשונה אד התקשר אליי שוב זמן-מה אחרי שעברתי לסיאטל ב- 1977 ( את סיפור המעבר הזה תקראו בחלק הבא של הספר ) . הפעם הסיפור של אד היה שונה . "מעולם לא סיפרתי לך את זה", הוא פתח, "אבל כשעברתי לניו יורק לפני...
To the book |
|
|