גרמינה מועד - בית-חולים צבאי

במקצת, ושני ילדיה הדומים לה כל­כך, המציצים מהתמונה שעל שולחנו ­ אולי יראו אותו מהר יותר מאשר שיערו תחילה, אך לא תהיה זו פגישת שמחה . . . כפות ידיו של הציילוני חבושות תחבושות עבות . כאשר הוא רוצה לעשן, אני תוחבת סיגריה לפיו ומדליקה אותה . הוא אינו מביט בי, מתבייש כנראה במצבו חסר­ האונים . מעתה כאשר ירצה לעשן תמיד יצטרך לפנות לעזרתו של מישהו . ועוד רבים הדברים אשר בהם יצטרך לעזרת אחרים . . . בידו האחת אין לו אצבעות, בידו השניה נשארו רק שלוש . אני יושבת והופכת במוחי במה יוכל לעסוק בבואו הביתה . . . שוב לילה . במחלקה הכירורגית החולים ישנים . על­יד מיטה אחת, שלא כרגיל, מונחים "קיטבג", מסכת­גז, כובע פלדה . זה "נובי" נוסע מחר הביתה . "נובי' / הבחור הסקוטי טוב­המזג . גבוה, בלונדי, בעל עיניים כחולות . דרך שנות המלחמה, דרך האבק והתלאות של החיים במדבר, הביא איתו זוהר יום קיץ, וריח שדה דגן של כפרו . ל"נובי" קטעו זרוע ואינו מועיל עוד במאמץ המלחמתי . לכן ייסע הביתה . כיון ש"נובי" הוא החולה הקשה ביותר כעת במחלקה ­ הינו מעין גיבור, מרכז תשומת­הלב של כל העובדים . הכל דואגים לו ומפנקים אותו . רבות דיבר ...  To the book