|
|
12 | ארי לבס האורחים . אני זוכר כי ברגעי הצפירה ביום הזיכרון לקורבנות השואה ניסיתי לחבור אליו ואל בניו, דודיי שנספו בשואה . מהיום שבו מצאתי את התעודות הללו, לפני שלוש שנים — תעודות שהביאו אותי לכתוב את סיפורו של סבי אֲרִיקֶה, לייב ליאון — אני מרגיש חיבור לסבי כנכדו, כממשיכו בארץ ישראל . במהלך הכתיבה הסתבר לי כי פרטים רבים שנודעו לי על חייו של סבי לא היו ידועים לבנותיו — לאִמי ולאחותה ברטה, דודתי . בשנים שבהן עסקתי בכתיבה על אודותיו של הסב היו ימים ושבועות שבהם חשתי בליבי מצד אחד את החובה לכתוב, "וְהָיָה בְּלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי" ( ירמיה כ', ט ) , ומצד שני שאין לי את כוחות הנפש להמשיך לעסוק במצווה זו . אך כל פעם שתחושת חידלון זו עלתה במוחי חששתי שאם אפסיק לכתוב לא אספיק לסיים את המשימה שנטלתי על עצמי . בספר תהילים לט', פסוק ה, פונה נעים זמירות ישראל לבורא העולם בבקשה : "הוֹדִיעֵנִי ה', קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא" . אלי ויזל, שורד השואה, אמר : "אין דבר כזה מקריות בהיסטוריה היהודית" . נראה לי שללא כתיבת הספר, סיפורו של סבי היה נעלם מן העולם כפי שנעלמו סיפוריהם של ...
To the book |
|
|