מיתתו של משה

הייתי מה דיבר עמך ? " אחרי הדברים האלה זועק משה : "מאה מיתות, ולא קנאה אחת . עד עכשיו ביקשתי חיים, ועכשיו הרי נפשי נתונה לך" . . . האגדה ממשיכה לספר : משה לא היה מוכן לקבל את המוות משליחי אלוהים, אלא רק מאלוהים עצמו . אף נשמתו של משה לא הייתה מוכנה לעזוב את גופו, עד אשר הובטח לה מקום מכובד בשמי שמיים העליונים, תחת כיסא כבודו עצמו . האגדה מדגישה את שמירת כבוד האדם כממד חשוב, אולי מכריע, בעת פרישתו מתפקידו, אך היא מקבלת את עצם הפרישה כמחויבת המציאות, כתוצאה מהארכת החיים . ההיבט הגרונטולוגי בסיפור עד הנלאה הקודמת, כאשר תוחלת החיים של האדם הייתה קצרה, לא היווה גיל הפרישה בעיה חריפה . אורך החיים היה חופף פחות או יותר למועד הפרישה של האדם מעבודתו או ממילוי תפקידו . אם האדם בכל זאת האריך ימים, הוא נשאר עם משפחתו והיא דאגה לו . כשהונהגו סידורי הפנסיה, בתקופתו של ביסמרק בגרמניה ) 1890 ( , נקבע גיל 65 כגיל הפרישה ואז נשארו לאדם רק עוד 3 שנות חיים בממוצע . לעומת זאת, בתקופתנו, לאחר הארכת תוחלת החיים באופן משמעותי, הופכות שנותיו של האדם אחרי הפרישה לתקופת גיל מיוחדת . תקופה זו מאופיינת כתקופה נטול...  To the book