סיפורו של אברהם

עקיבא ברון "הצעירים אמרו : 'אנחנו מאבדים תקווה להגיע לישראל ! ' " כשחזרנו לאתיופיה והתחלנו לראות את המשפחה ואת ההורים, לעבור מכפר לכפר וללמד עברית נערים ונערות שחיכו לנו, היתה שמחה גדולה . בפעם הראשונה שראו אותנו לא האמינו איך זה שהנערים האלה . לא התנגדו להישאר בישראל, למדו כמה שנים, וחזרו, על מנת ללמד אותנו . כל אחד אמר "זו התקווה שיש לנו, עכשיו ששערי התקווה נפתחו, שנוכל לפחות גם להגיע לירושלים" . ואנחנו התחלנו ללמד שם בכפרים אמבובר ואוזאבה . בהתחלה גרנו בבית הספר באמבובר, חלק הלך לאוזאבה וקרזבה כמה קילומטרים ליד אמבובר, וחלק עבר לקרקטה . בשמחה גדולה התחלנו ללמד למרות שהיו בעיות קשות עם הנוצרים . ברגע שראו שנערים חזרו מישראל הם פחדו שבטח הם באו להיות "במקומנו'­', ואלה הנוצרים כבר התחילו להתבסס ולהתקדם, ו"לנו" אין מקום פה . לכן הנוצרים יצאו בהמוניהם להתנגד לנו אבל בכל זאת, הכרנו אותם . אחד הדברים הטובים שעשינו זה שאמרנו שלא רק נערים יהודים ילמדו, מי שרוצה ­ בית הספר פתוח בשבילו, זה כלל לא רק עברית, אפשר ללמוד גם אמהרית, מתמטיקה וכל יתר המקצועות . אנחנו היינו מוכנים לבוא לטובת כולם . וא...  To the book