לבקשתי שלא לבוא בלילה, ורק למחרת בבוקר לאחר ששלחה את הילדים לביתהספר ולגן באה לבקרני . נשארתי בבית החולים כשבוע ימים . אצבעות ידי הימנית שותקו לגמרי . בביתהחולים קיבלתי זריקות פינצילין יומם ולילה . הובא אלי במיוחד רופא עצבים, וממנו למדתי כי פרט לעורק הראשי של היד, נפגעו גם עצבים חשובים, דבר שגרם לשיתוק אצבעותי ולאבדן התחושה בכף היד . ידעתי שאזדקק לניתוח כעבור חודשיים בערך . חזרתי הביתה, ועד לניתוח, אשר לפי בקשתי עמד להתבצע בביתהחולים בעפולה, עברו עלי לילות רבים ללא שינה . שום תרופות וזריקות לשיכוך כאבים לא עזרו . זכיתי להיות הפצוע הראשון בקואופרטיב, ולמעשה גם הפצוע הראשון בארץ, עם תחילת המאורעות לאחר החלטת עצרת האו"ם ב 29 בנובמבר 1947 . מצב התחבורה החמיר . האוטובוסים שלנו, בכניסה וביציאה מחיפה, היו נאלצים לעבור דרך שכונת חליסה, שהיתה כולה מיושבת ערבים והכנופיות שלטו בה שליטה מלאה . אנשי הכנופיות היו תוקפים את האוטובוסים בכניסה לחיפה וביציאה ממנה . אותו מצב היה גם בתחבורה בין העיר התחתית שהיתה כמעט כולה ערבית, לבין הדרהכרמל, שהיה יהודי רובוככולו . היו בעיות גם בקו הארוך שלנו ...
To the book