הקדמה

בסימן של התרחקות מהתייחסותו של פרויד לאדם כיצור דחפי שוחר עונג יצרי . מרבית הזרמים הפסיכואנליטיים אחרי פרויד ראו את האדם כסובייקט שוחר יחסים ; האדם זקוק לסביבה רגשית המזינה את צרכיו לגיבוש זהות עצמית לכידה, ערך עצמי יציב, חיוניות ותחושה של שייכות בעולם . התפנית מתאוריית הדחפים ומעקרון העונג לכיוונים של התפתחות הסובייקט במרחב של יחסים הובילה לאורך השנים לתפניות פרדיגמטיות בחשיבה הפסיכואנליטית ביחס לזיקה בין הפרט לאחר : ההשקפה הקלאסית על האדם כישות אוטונומית נפרדת שמצוי באינטראקציה עם סביבתה החיצונית לשם סיפוק העונג האישי שלו, אותגרה לאורך השנים על ידי תיאורטיקנים שראו את הפרט כישות שמתקיימת וצומחת במרחב שיתופי אינטר-סובייקטיבי, ללא חיץ הרמטי בינו לבין הסביבה ( מיטשל 2003 : 43 ‑ 46 ) . ג'סיקה בנג'מין, ממובילי הזרם ההתייחסותי בפסיכואנליזה, טענה שהיכולת "לחרוג" מהעצמי ולראות את האחר כסובייקט נפרד ממני ובו זמנית שותף אינטימי לחיי, היא הישג התפתחותי חיוני לא פחות מהצורך באחר כאובייקט לסיפוק צרכיו האישיים של הפרט ( בנג'מין, 2005 : 31 ‑ 32 ) . הצורך והעניין להתוודע אל האחר ולחבור לעולמו מתעורר...  To the book