ד צלקות שנותרו

146 עמלה עינת למרות [ שבשנים האחרונות ] למדתי שאני לא סתומה בכול ושיש בי דברים טובים, אני יודעת שאני שייכת לקבוצת האנשים הלא מוצלחים . עד עכשיו כשמורה או מרצה שואל אותי משהו מול כולם אני נבהלת . לפעמים אני נכנסת להלם . הרי תמיד צחקו עליי על התשובות הטיפשיות שלי . אני גם מגמגמת מרוב חרדה, בוהה במבחנים ומתבלבלת אפילו בשיחה סתם עם אנשים . זה כאילו מצחיק אבל זה בכלל לא מצחיק . ( 2 ) נשארה בי צלקת מאוד גדולה מבית הספר היסודי שלי . כל כישלון קטן שאני חווה משפיע עליי בעוצמה ענקית . מיד אני מרגישה שאני הכי גרועה מכולם ושכולם שופטים אותי קשות על זה . מיד יש לי תחושה מטורפת של כישלון . ( 3 ) רגשית אין לי אף רגע אחד של מנוחה או הנאה מלימודים, אפילו כשהם מעניינים אותי . אני סובלת כל הזמן . מתמודדת וסובלת . הסטרס והסבל התמידי הם חלק ממני . אני לא יכולה בלעדיהם . ( 4 ) כל הזמן בכל מקום אני עושה מאמצים להראות שאני לא טיפשה . כל הזמן אני פוחדת שיראו כמה אני טיפשה . אז רוב הזמן אני פשוט שותקת . ( 5 ) כל הילדות והנעורים שלי בבית הספר היו טראומה אחת גדולה . אז כשאתה מרגיש שתים-עשרה שנה שאתה לא שווה, מה א...  To the book