ג תגובות ההורים לקשיים

142 עמלה עינת חוסר הבנה, חוסר אמון, חוסר אונים, אכזבה, כעס והאשמה ההורים לא הבינו כלום ממה שהולך איתי . הם פשוט לא האמינו שאני לא יכולה לקרוא . הם לא הסכימו שיעשו לי מבחן קשב . הם פחדו מכדורים שיתנו לי . הם עזרו לי רק במה שבבית הספר אמרו להם לעשות, למשל, לקחת מורה פרטית . אבל זה היה מאוד מקרי ובלי שום הסבר מה בעצם יש לי . ( 2 ) ההורים לא ידעו מה לעשות איתי . הם נתנו לי מורה פרטי לכל המקצועות על חשבונם, אבל זה לא עזר לי, ואימא שלי מאוד כעסה עליי בגלל זה . היא לא הבינה איך זה יכול להיות . ( 5 ) אימא שלי קראה באיזה עיתון מקרי בזמן שהייתי בתיכון על ליקויי למידה והפרעות קשב ופתאום הייתה לה תגלית והיא אמרה לי : "זה נשמע בדיוק כמוך . אני לא מאמינה" . אז הלכתי אחרי זה ליועצת וביקשתי אבחון . רציתי מאוד לעשות נחת לאימא שלי, אבל בסופו של דבר לא הצלחתי, למרות האבחון וההתאמות, וזה הרגיז אותה ואת כולם והם התעצבנו, כאילו אני אשמה . ( 9 ) אימא שלי קיבלה את הטיעון שלי שאין לי מה לעשות בבית הספר, והיא רק חזרה ואמרה לי שאני צריכה לעשות הכול כדי לשרוד שם עד שזה ייגמר . אבל גם היא לא הסבירה לי אף פעם מה יש...  To the book