|
|
116 עמלה עינת בכיתה לא הרשו לשחק במחשב בשיעורים . לי כן, כי ממילא ויתרו עליי . מכיתה א' הייתי אבוד, אבל כשהגעתי לג' זה היה נורא . זאת הייתה אולי השנה הכי קשה שהייתה לי בחיים . לא יכולתי לסבול יותר, וזה השפיע באופן קשה מאוד על ההתנהגות שלי . הגעתי גם לאלימות, וזה לא היה מרוע או מאכזריות, אלא מהניסיונות הלא מוצלחים שלי למצוא חברים . כששום דבר לא עזר לי בזה, הגעתי לתסכול כל כך גדול עד שהתנהגתי באלימות . התסכול החברתי שלי כאב לי כאב מטורף . השעו אותי הרבה פעמים אז מהכיתה . שלחו אותי הביתה . כל המצב הזה בלימודים ובחברה הביא אותי לחרדה גדולה . זה בנוסף להרגשה המפחידה שאני לא מסוגל להשתלט על כלום, לא על הגוף שלי, לא על ההתנהגות שלי . אני זוכר שחשבתי אז כל הזמן על מה שיהיה איתי כשאגדל . פחדתי נורא שאהיה פושע . עד היום אני חוזר עדיין לכל הטראומות האלה של הילדות . למרות שהיום סיגלתי לעצמי כל מיני כלים ודרכים של התמודדות, ואני לא מגיע לאלימות, המאבק על זה והפחד מזה תוקף אותי עדיין לא מעט פעמים . עד היום הסטודנטים בכיתה מסתייגים ממני בגלל ההתנהגות המוזרה שלי . אין לי חברים עד היום חוץ מאשר בקבוצת ...
To the book |
|
|