|
|
112 עמלה עינת אחרים בכיתה וגם לאחים שלי, שהיו כולם מוצלחים . חייתי בהרגשה שאני היחידה המטופשת בין כולם . הייתי בתסכול גדול כל הזמן . המורים ראו את הקשיים שלי כבר בכיתה א' אבל אמרו שזה יעבור עד כיתה ג' . בכל זאת הוציאו אותי לשיעורי עזרה וזה הכניס אותי למבוכה גדולה . לא רציתי את זה . בשלב מסוים עשו לי אבחון ונתנו לי התאמות, אבל אף אחד לא הסביר לי מה יש לי ולא לימד אותי שום דרך איך להתגבר על הקשיים שלי, איך ללמוד טוב יותר . גם בחטיבה לא הסבירו לי כלום על איך אני יכולה לנווט את עצמי יותר טוב . אני אפילו זוכרת מורה אחת שהייתה ב"אנטי" ענקי אליי, ממש ב"אנטי" מטורף עד שיצאתי לגמרי מהשיעורים שלה . בסך הכול אפשר להגיד שהמורים לא עזרו לי בכלל . רק במגמה להנהלת חשבונות בתיכון למינהל זה השתנה קצת לטובה . היועצת בחטיבה הציעה שאלמד שם, ואני התביישתי בזה כי כל שאר הבנות הלכו לתיכון רגיל, אבל בסוף הלכתי כי לא הייתה לי ברירה, ושם ויתרו לי על כמה מקצועות ולימדו יותר לאט וביותר סבלנות והצלחתי לסיים כמו שצריך . בתיכון רגיל בטח לא הייתי מסיימת בהצלחה . מי שבאמת עזרה לי הייתה אימא שלי . שני ההורים בעצם . הם ...
To the book |
|
|