|
|
92 עמלה עינת הקלות אין בעיה, אבל על המימוש שלהן הייתי צריך להילחם בלי הפסקה, בכל פעם מחדש ועם כל מורה מחדש . הייתי צריך לדאוג ולהיאבק על חדר נפרד, לחפש את הבוחן שלא הגיע לחדר שסוף- סוף נתנו לי, למצוא את הטופס המתאים שלא הגיע . ובכלל, לא כל המורים התייחסו בכלל להתאמות . היו הרבה כאלה שלא התחשבו בהן ואפילו זלזלו בהן בגלוי . מטרד נוסף היה שבכל פעם מחדש הזמינו אותי האחראים על ההתאמות לעוד תתי-אבחונים כדי לברר כאילו מה דרך המבחן הספציפי שתהיה הכי טובה בשבילי בכל מקצוע, האם רק הקראה, או רק מבחן בעל פה, או רק תוספת זמן . שיגעו אותי ככה בלי סוף, וזה גם גזל ממני המון זמן ומרץ וריכוז שהקדשתי בלית ברירה למלחמה הזאת ושהייתי אמור להקדיש ולנצל כדי ללמוד את חומר המבחן עצמו . זה, בלי לדבר על תחושות ההשפלה והבושה והתחנונים היום-יומיים כמעט שליוו את כל התהליכים האלה . כן, ובנוסף היו גם כל מיני טפסים שהיה צריך למלא . שיגעו אותי ממש . אבל אני מוכרח לומר שדווקא בתוך המצב המטורף הזה למדתי להילחם על הזכויות שלי . לא ויתרתי לאף מורה, לאף אחד . לאט-לאט נעשיתי כמו שאימא שלי סיפרה על עצמה, עקשן, לוחם . וקרה עוד ...
To the book |
|
|