|
|
76 עמלה עינת הרגשתי תסכול תמידי, תחושת כישלון תמידית, תחושת לחץ תמידית ותחושת אשמה תמידית . בסך הכול חוסר ביטחון תמידי עד עכשיו . כל הזמן הזה אף אחד בבית הספר לא דיבר איתי על מה שקורה לי . היו מוציאים אותי החוצה כשהפרעתי וזהו . אפילו לא כעסו עליי, אבל גם לא הסבירו לי כלום . לא שאלו כלום ולא אמרו כלום, אולי גם בגלל זה שבסופו של דבר הייתי עוברת איכשהו את המבחנים, לא יודעת איך . הייתי לומדת ממש ברגע האחרון ועוברת על הגבול . אולי אם הייתי נכשלת לגמרי היו מתעוררים . ההורים לפעמים התעניינו למה אני לא לומדת, אבל זה היה בדרך אגבית כזאת . הם לא ניסו להבין, בטח שלא ידעו להסביר ואף פעם לא לחצו עליי בעניין . לאבא שלי, שהיה חקלאי חסר השכלה, היה דווקא חשוב שאהיה מלומדת, אבל הוא לא דיבר על זה כמעט . בכל זאת הרגשתי תמיד מאכזבת ואשמה על ידו . בקיצור, בין בית הספר והבית אני הייתי היחידה הלחוצה . לגבי סיכויי ההצלחה שלי עכשיו - אני לא יודעת . העובדה שאני אף פעם לא משלימה שום דבר, שאני אף פעם לא עושה מה שצריך, מקרינה כמובן גם על ההווה והעתיד שלי . הפחד והלחץ תמיד נמצאים איתי - איך אסתדר עכשיו בלימודים ואחר...
To the book |
|
|