|
|
58 עמלה עינת אחרי רגע של דיבור מה הם אמרו קודם, וגם לא מה אני אמרתי . בבית הספר היסודי לא שמתי לב בכלל למה שקורה בכיתה . הייתי מפטפטת כל הזמן ומפריעה . בתיכון היה לי קשה נורא . במתמטיקה היו לי המון מורות פרטיות . אני זוכרת את זה כזיכרון נורא . הן היו מסבירות לי ומסבירות לי ואני לא הצלחתי לעקוב אחריהן והן כעסו עליי נורא . מאז יש לי סלידה איומה מקבלת עזרה . זה לא עוזר . זה רק משפיל ומרגיז . איך שלא יהיה, המורים לא שמו עליי . הייתי ילדה נחמדה . היה לי חן כזה, אז לא ראו בי בעיה . הייתי פשוט שקופה מבחינת רובם . הם לא חשבו שצריך לעזור לי, ואני הרגשתי בעיקר שאני לא חכמה, מה עוד שהרבה מהם לא אהבו אותי כי הייתי מפטפטת בלי סוף בשעורים, אבל אף אחד לא חשד בכלום שמפריע לי, אף אחד לא דאג לי, לא התייחס אלי . לקראת הבגרויות, רק לקראת הבגרויות אחרי כל השנים האלה, החלטתי, אני בעצמי, שאני מוכרחה לדעת מה יש לי . זה קרה אחרי שאימא שלי קראה באיזה מאמר בעיתון על ליקויי למידה והפרעות קשב, ופתאום הייתה לה תגלית, והיא אמרה לי : "זה נשמע בדיוק כמוך . אני לא מאמינה" . אז החלטתי שיש באמת משהו שמפריע לי, והלכתי ליו...
To the book |
|
|