|
|
36 עמלה עינת המורים, כבר מכיתה א' הוציאו אותי לשיעורי עזרה בקריאה . מכיתה ד' הייתה לי מחנכת נוראה שלא ראתה בכלל את הקושי שלי . היא לא שמה עליי ואפילו לעגה לי . היא כעסה וצעקה עליי כשהייתי בוכה . לא רציתי להיות בבית הספר . לא היה לי עם מי להיות, לא בשיעורים ולא בהפסקות . אף אחד לא דיבר איתי על מה שיש לי . אף אחד בבית הספר לא ידע כמה אני מתאמצת . היועצת ניסתה לעזור לי קצת במצב החברתי, אבל גם בזה היא לא עזרה לי ממש . היה לי מאוד קשה עם החומר הלימודי . הלכתי למורים פרטיים, אבל גם איתם הצלחתי בקושי להגיע לציונים של 60 . הצלחתי משום מה רק באנגלית . היו מורים שנתנו לי קצת תוספת זמן במבחנים, למרות שלא היה לי אישור לזה . "זה לא מגיע לך", הם אמרו לי, "זה רק בגלל שאנחנו נחמדים אנחנו מרשים לך" . בסך הכול לאף אחד מהם לא היה אכפת ממני . היועצת לא הייתה משמעותית, והמחנכת לא הייתה פנויה . היא התעסקה בלהחזיק את הכיתה . אני הייתי מאוד שקטה . לא הפרעתי . אף אחד לא שם לב אליי . התחילו לי אז גם התקפות של חרדה . בכיתה ח' הפנו אותי לאבחון ומצאו בעיות קשב וריכוז . המאבחנת הסבירה לי שאני אינטליגנטית ושיש לי AD...
To the book |
|
|