סיום שלא תם

ייתכן לפרש כל מיחוש לפי חבנתו חוא . חן אסור לזלזל . . . אך בתוך עצמי חששתי, שמא באו לו מיחושים בשל הגעגועים למרחבים ? חיינו זרמו באפיק שונח . זוג "מבוגרים", "ותיקים'' . לומר זקנים לא הסכמנו, נמנענו מלראות את עצמנו כך . הבנים גדולים ועצמאיים, בני המשק תופסים מקום נכבד ביוזמה ובעשייה . עבורנו תמו ימי בניית עתיד, חדלנו מן החלומות הגדולים . אנחנו חיים את המציאות, נאמנים לדרכינו . אני ממשיכה בחינוך נערים, שומרת אמונים לעליית הנוער ­ ומולקה עם נופו ועם חברים . "צעירים כבר לא נמות", אמר לא פעם . הבטתי בו ותהיתי על האמירה . איני יודעת אם אני היא שלא ידעתי לשאול "למה'' לאמירותיו של מולקח, או שמא חזיתי מראש שלא יוסיף הבהרה, יחייך ותו לא . בבוא יום המוות, נדמה היה לי שהבנתי את מניעיו . הרי עוד בינקותו הטיל הרופא ספק ביכולתו להתגבר על חולשתו ולחיות . אמר אז שחיי התינוק לא יאריכו . בעלותו ארצה, נכתב בסעיף הבריאות, שאל לו לנער לעבוד בעבודה פיזית קשה, בל ישחק כדורגל ­ פגם לו בלב . חוות דעת רפואית זו תיתח שמורה עימו כמו כל ניירותיו, ולכן המעיט לבקר רופא, ואם כבר חיה צורך להיבדק, התלוצץ עם הרופא כאילו ...  To the book