בבית

שהענקתי לבני ילדות מאושרת מזו שחייתי אני, אך אותו ניסיון חיים שהתנסיתי בו אני, היה זר לחס, הם לא הכירו אותו, בסיסם שונה משלי . על איזה בסיס יבנו הם את אורח חייהם ? האם יבחרו בחברות המוותרת על חירויות הפרט מתוך הסכמה, בדמוקרטיה המקנח זכות מוחלטת ושווה לכל חבר להצביע בענייני זולתו, הדורשת הזדהות ואמון ! באי­נוחות ראיתי לפני חברים, שאני מפקפקת בשיקולם הענייני הטהור ) כלום קיים דבר כזה ! ( , החשודים עליי בחיתפסות לרגשות משתלטים ולחשבון אישי, חלילה . חירות . . . ! חירותי היש כזו ? בשיקול" התערבו תמיד זיכרונות ילדות . תלותו של אדם בחברה היא אבן נגף . חירותו ­ היא החלטתו באילו אבני נגף הוא מוכן להסתכן, אם אמנם חירות זו עומדת לו . אל בין הרהוריי עלתה תמונה, תמונה מימים רחוקים שמשום מה לא שכחתיח . טרם עלייתי ארצה בעליית הנוער רוכזנו כארבעים נערים ונערות בגיל ארבע עשרה ­ שש עשרה במחנה הכנה לקראת העלייה ארצח, מחנה להיכרות ולמבחן . הגיעו חיום והשעה לשמוע את הכרעת אנשי הסוכנות, המדריכים שלנו במחנה, ונציגים שבאו אלינו לשם כך מברלין : מי אושר לעלייה ארצה ומי לא . יום שלם ישבו בקומה העליונה ודנו בגורל...  To the book