אישית ולהכירם בשמותיהם . הרגשתי מנודה, מנוכרת ומתה, כי לא הצלחתי להניא אותם להתייחס אלי כבןאדם . כל יום אכלתי ארוחת צהריים דומה באותו מזנון : שתי חפיסות של פשטידת פירות וקופסת חלב . המזון רבץ בבטני כגוש . הייתי לבדי . למדתי לשתוק ולהסתגר . בסופי שבוע הייתי מבלה אצל כמה אלמנות, חברות בביתהתפילה של הקו ויקרים . השתתפתי בתפילות ואחרי כן ביליתי חלק מהיום איתן . הן התייחסו אלי יפה מאוד והרגשתי שאני יכולה לדבר בחופשיות, אפילו עד כדי הבעת ביקורת על טיב הנצרות שלהן . לגברת אחת, שהרבתה לעבוד כמתנדבת בביתחולים אמרתי שהיא רק מנסה להרגיע את מצפונה ולו הייתה נוצריה אמיתית הייתה הולכת לחיות בקומונה . כתבתי מכתב לברודרהוף וביקשתי רשות לבוא הביתה לבקר . נעניתי בחיוב, ונשארתי לסוף שבוע, ובמשך כל הזמן לבשתי את תלבושתי הלבנה ונעלי הלבנות . כל הלילה רעדתי ומיררתי בבכי בלתינשלט . למחרת ליווה אותי אבי לתחנת האוטובוסים, כדי לחזור לפיטסבורג . זוכרת אני את ידו הגדולה דוחפת אותי לתוך האוטובוס . אולי ידע שהייתי זקוקה לדחיפה, כי הרגשתי ריקה, סחוטה ותשושה . הוא רצה להבטיח שאצא שוב החוצה . לפני כמה שבועות שאלתי...
To the book