פרק שישי: גיוס הגימנזיסטים לקצונה בצבא התורכי

72 יעקב מרקוביצקי ברצ'נקו שלנו מת . עוד בליל נסעו לדמשק תקפהו חם . בבואו לבעלבכ היה חולה . חבריו קיוו שזוהי קדחת וקיוו שתעבר . . . הרופא שטיפל בו, אמר להם כי מצבו היה מיאש . . . גם אמר כי הכרתו נשללה ממנו . מחלתו היתה טיפוס הבטן . כך מת ברצ'נקו המסכן יחידי, בודד ועזוב . את קברו אי אפשר למצא . תוכלו לתאר לעצמכם את המעשה אשר עושים במתי ב"ח של הצבא, בפרט באלה שמתו במחלה מתדבקת . אבד האיש לאין זכר וציון . . . עתה דוקרת אותי המחשבה שעליו ופניו חולפים לפני, פני ברצ'נקו הטוב והחביב והמסכן תמיד ואני מזועזע, אבל מיד מסב אני את עיני ופוגש ברובים, במגפיים, בדליי האוכל ובאנשים ­ כלבים וחזירים . הכל כה גס וערל מסביב והבכי נחנק . בכו לו, ספדו לו, אתם ביפו . 42 התקוות שתלו בבית הספר בבעל­בכ נמוגו . החניכים הצעירים הועברו בקבוצות ברכבת לקושטא . על הרגעים בטרם הנסיעה כותב אחד החניכים : 'זה עתה הודיע לנו הזביט כי מחר ניסע . . . יושב אני עתה בחצר הקישלה שלנו, מימין יושבים המגויסים הערבים ושרים את שיריהם ומשמאל הגדוד היהודי ושר "שמש נחבא"' . 43 ובמקום אחר : 'השמועות מיפו מרגיזות . עוד מעט ילכו בני שנת 15 ...  To the book