פתח דבר

הפנייתו של טבת למונח ’עבודה’ ולא יצירה, ציור או פסל, מדגימה את ההסטה מן הנרטיב המוכר שיצירתו הציגה בפני קהילת האמנות המקומית . מקופלים בה מנגנוני חשיבה ופעולה עקרוניים אשר משמשים כלים אינהרנטיים ביצירתם של אמנים רבים שהיו תלמידיו . בסדרת ה”נרקיסים” ( 1979 – 1984 ) חקר את היחס שבין מבנים פיסוליים מורכבים, גוף הצופה וחללים נתונים, ועסק בשאלות של תפיסה וזיכרון באמצעות מבנים משוכללים הלוכדים את הצופה כמשתתף במערכת של השתקפויות, שכפולים וחזרות — רעיונות שנוכחים בלב עבודותיו עד היום . בסדרת ה”נרקיסים” התנסח גם המעבר שלו מסוג של מינימליזם ורדוקציה לכיוון של סיבוך מקסימליסטי ושופע, שהוא יחקור בעשורים הבאים בעבודתו . סדרת עבודותיו ”שיעורי ציור” ( 1984 – 1990 ) הפגינו במופע וירטואוזי, חושני ואינטלקטואלי הרהור על פיסול בשיאו של העידן הפוסט-מודרני . טבת פורש באמצעות דיאלקטיקה מופתית סדרת שאלות על הצבה, על הכפלה, על הפשטה, על צמצום, על חפציוּת, על משמעות ועל נרטיב . גוף עבודות זה מחדד עבורנו גם את טבעו של טבת כמחנך בליבו . בלב מרחב היצירה המהורהר והפרטי, מיקם טבת את אחד מטקסי החניכה המכריעים בדרכו ...  To the book