פרק ב : 'בית יוסף' ו'שולחן ערוך' 199 לא רק לקבץ את שיטות ה'ראשונים' אלא גם להכריע ביניהן, התעוררה מאליה השאלה : מהי שיטת הפסיקה הראויה . היעדר יכולת להשתית את פסיקת ההלכה על הסוגיות התלמודיות עצמן עולה כאן לראשונה במפורש, אף שהנחה מתודולוגית זו כבר עמדה, כזכור, ביסוד דבריו שהובאו לעיל . מרן דוחה את ההסתמכות על התלמוד גופו בשל שתי סיבות, האחת עקרונית והאחרת טכנית . הסיבה העקרונית היא היעדר סמכות . כזכור, הוא ראה עצמו נחות ביחס למעלתם האינטלקטואלית של ה'ראשונים' ועל כן אין הוא ראוי בעיני עצמו לחלוק עליהם, ואף לא להכריע ביניהם, על פי פרשנותו שלו לתלמוד . כאמור, פער הסמכות המתוח בין חכמי ההווה לבין חכמים 'ראשונים' מוליד לדעתו את ההנחה, שהתלמוד חתום בפני עיון שאינו מותנה בתקדימי פרשנות ופסיקה . הסיבה האחרת, הטכנית, לשלילת פסיקה הנשענת ישירות על התלמוד מתייחסת לדחיפות השלמת החיבור : דיון ממצה בתשתית התלמודית שעליה מבוססות שיטות הפוסקים – לוּ גם היה ר"י קארו רואה עצמו ראוי לו – איננו אפשרי בשל אריכותו המופלגת, כלומר בשל חששו של המחבר שלא יספיק להשלים את חיבורו המונומנטלי, ולמצער שלא יספיק להש...
To the book