|
|
פרק א : מבוא 169 שלמדתי אני מבין כשאני קורא בספריו, אבל בספריו בהלכות קדשים וזרעים 89 אינני מבין בהם כלום, וידעתי שכך הוא להם בכל ספריו . הרא"ש שלל אפוא פסיקה נטולת מקורות וראיות, בשל החשש שההסתמכות הבלתי מלומדת עליה תביא לשגגות הלכתיות . ואולם, לא רק התנגדות להישענות על חיבורי פסיקה קצרים וחתומים יש כאן ; מבין השורות מבצבצת גם דחייה של כל התמסרות עיוורת לסמכות הלכתית, שהרי רק לתלמוד יש תוקף הלכתי אבסולוטי . ואומנם, עמדה מעין זו קובע הרא"ש במפורש במקום אחר . על פי האמור בתלמוד ( בבלי, סנהדרין לג ע"א ) , מורה הוראה שטעה בדבר משנה – דהיינו שהדין שהורה נוגד מקורות תנאיים ואמוראיים – דינו בטל . היו שפירשו, כמו הראב"ד, כי אף מקורות גאוניים בכלל 'משנה' הם, וגרסו כי חכם שהורה בניגוד לחיבוריהם של גאוני בבל פסיקתו בטלה . הרא"ש חלק על שיטה זו, וגרס כי אין הבחנה היררכית גורפת בתוך קבוצת החכמים הבתר - תלמודיים : ואני אומר, ודאי כל מי שטעה בפיסקי הגאונים ז"ל, שלא שמע דבריהם וכשנאמר לו פסק הגאונים ישרו בעיניו, טועה בדבר משנה הוא . ולא מבעיא טועה בפיסקי הגאונים, אלא אפילו חכמים שבכל דור ודור שאחריהם ...
To the book |
|
|