פרק יז

ציפורה כוכבי-רייני | 333 מגירת השידה הלבנה חרקה ונטרקה בידיה . הדיוקן המלוטש נחבא בחשכה עם נימת זעם : "די, ציפי ! לא אהיה הסמרטוט שלו . " מאיר יושב בחדר ומקונן על המצב ומגבו משקיפים מבטי ישראל . הם ואין בִּלְתָּם . אני חסה עליו . למעלה מזה חסה על נעמי . לפני שבועיים אחזה בידי ורצה אל קברו של ישראל נרעדת ומתייפחת קשות . היא נטשה את ידי והשתטחה על המצבה כאילו הייתה מצע לשכיבה . 'ישראל שלי, אני חוזרת אליך,' מיררה בבכי, 'ישראל שלי, יש לנו ידידה . הודות לה אשכב לידך עוד מעט' . לא מכתבי האהבה ולא תיאורי אהבתה הכינו אותי לעוצמת ביטויי האהבה בבית העלמין ש'בבית אלפא' . בראשונה קלטתי במוחש את שאמרה לי שוב ושוב, 'מאיר הוא התאונה של חיי . אסור היה לי להתחתן איתו . המצפון שלי איננו נקי לכן כל השנים שירַתי אותו ונכנעתי לו' . בראשונה הבנתי כי אמנם מחסום רגשי עומד בינה למאיר . בראשונה הבנתי את מקור אדישותה לתוכחותיו של בן זוגה החי : "את אשת איש וההלכה אוסרת עלייך לפקוד את קברו של ישראל . " הלכות ודינים של רבנים אינם מעניינה . ליבה מלא בחי-המת שלה, ומנגד כל גילויי החיבה למאיר אינם אלא הצגה . הוא התחתן ...  To the book