פרק יב

226 | אורות בחשכה אליי לרגל, לנהל איתי שיחות אקדמיות . אפילו הקשוח שבמפקדים, אלוף משנה לונץ ממודיעין חיל הים, עצר והשתהה לידי . עיין בכתב הגעז שהיה מונח לידי והפתיע אותי כשזיהה את הכתב והיה לו מה לומר בנושא . לא . לא אודה כי השתפרו תנאי שירותי הצבאי הודות לה . נעים לי לדמיין שאיכויותיי והישגיי האקדמיים עוררו עניין סביבי, ולא התערבותה של הסופרת . ולמה אכחיש ? הרי ניצלתי את כישרונותיי לצאת זכאית בכל המשפטים הצבאיים והתגברתי איכשהו על מצבים דוחים . "ציפי, הצלתי אותך ואת יודעת את זה," נעמי יושבת לצידי ונימתה חרישית . היא מצליבה את זרועותיה ומפנה חיוך של מבוכה כלפי האורחים כי לא נרגעתי . אני מנתרת ממקומי, נעמדת על רגליי, מותחת צווארי ופוצחת ב'הֶרוֹאִיוֹת' שלי בטירונות בבסיס הדרכה 12 . להוכיח לכולם בסלון כי מעודי לא הייתי שבר כלי ! "תראו, סגנית מפקדת בסיס ההדרכה פנתה אליי בזלזול כשנדרשתי להתייצב לפניה," השלמתי בקושי את המשפט וכמעט נשנקתי בגלל הכעס ההוא . נשפתי עמוקות והמשכתי לספר כיצד להפתעתי, היא בת ליהדות מרוקו חיקתה מבטא מזרחי ותהתה בקול אם אני מראש העין או משכונת שערִיָּה או אולי מכרם הת...  To the book