|
|
29׀ משוח ררות "לא אמרתי למאמן שהכין אותי לאולימפיאדה שאני שונאת לשחות . " "לא סיפרתי לבת שלי שהיא תוצאה של אונס . " בזמן שהתלמידות מדברות, אנחנו מרגישות שעננה כבדה יורדת על החדר . לפעמים, כדי להראות לכולן את האוניברסליות של החוויות שאיתן אנחנו מתמודדות, אני שואלת, "מי מרגישה אשמה כי היא לא התעמתה עם מי שהתעלל בה, ולא אמרה לו להפסיק ? " לא משנה כמה סטטיסטיקות קראת — כשתשע נשים מתוך ארבעים מרימות יד, המציאות של התעללות מינית בילדות מכה בפנייך כמו דלי של מי קרח . הערפל בחדר נעשה סמיך יותר, כבד יותר . התלמידות מפהקות, גולשות מטה בכיסא, משעינות את הראש על כף היד ומתנועעות כאילו הן מתכוננות לתנומה קלה . אז מה דעתך, האם הישנוניות הסמיכה שמזדחלת לתוך החדר בעקבות הגילויים האלה היא תוצאה של שעמום ? או האם לאור היקום האינסופי של כאב וסבל של נשים, שהערנו עכשיו מרבצו, סביר יותר להניח שמדובר דווקא בזעם מודחק ? כשלכעס אין יותר לאן ללכת, הוא גורם לנו להרגיש תשושות, מותשות, מוצפות — קהות חושים . רבות מאיתנו חיות עם ההרגשה הזאת כל הזמן . תלמידות רבות מתארות דחף מיני נמוך, חוסר כיוון, והרגשה כאילו לעולם ...
To the book |
|
|