|
|
כֹּלָּא חַד 296 94 הרממ"ש 93 זאת כדי לקיים את גזֵרת הכתוב : "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" . תחייתם . מבאר, כי על אף קביעה זו, לא תחול מיתה פיזית על דור התחייה ( שהיא גם זו הסמוכה לדורו ) . ובכל זאת עדיין תתקיים בדור זה 'גזֵרת המיתה', שממנה יִתְחַיֶּה . שכן, די להם לבני הדור החי בעידן המשיחי לעבור 'המתה' תודעתית, כדי שזו תכשירם לתחייה . דבר זה למד הוא מדברי הפרידה שבסוף תפילת 'שמונה עשרה' . בביטוי "ונפשי כעפר לכול תהיה" מתמסר המתפלל למצב של אי החשבה עצמית, כדי עפר הנדרס על ידי כול . ביטול עצמי בדרגה כזו, יש בה מעין המתה עצמית-תודעתית . הביטול העצמי הזה מרומם את הגוף לדרגת הזיכוך הנדרשת לגילויי אלוהות של תודעת העצמות . בכך מתקיים התנאי ההכרחי והמספיק למיתה הנדרשת : "'ונפשי כעפר לכל תהיה' הוא עניין תכלית הביטול כעפר" , והרי "הכול היה מן העפר" . בכך גם יוצאים ידי 95 הביטול העצמי כמכשיר התודעה להשגותיה חובת הגזרה "ואל עפר תשוב", בטרם תחיה . המיסטיים שווה למיתה הפיזית ; הוא חוסך ומייתר אותה . ואילו התחייה מתרחשת מיד, בהתלכדות התודעתית ההרמונית-אחדותית שתיווצר לאחר הביטול . אם כך, תחיית מתים כמו ...
To the book |
|
|