|
|
222׀ ד"ר ניקול לה-פרה עזבה את קן ילדותה והתנתקה מהתלות השיתופית בבית הוריה . אמה נהגה לטלפן אליה כמה פעמים ביום ולעורר בה רגשות אשמה אם סוזן לא היתה עונה לשיחותיה או לא חוזרת אליה במהירות מספקת מבחינתה . הדבר שהכי הטריד את סוזן היה הנטייה התכופה של אמה לבוא אל ביתה בלי כל התראה מוקדמת ; היא פשוט הופיעה בפתח הבית וציפתה שסוזן תעזוב הכול ותתפנה אליה . ההתנהגות הזאת עוררה בסוזן חרון חסר אונים, והעלתה בה הבזקי זיכרונות מילדותה, כשאמה נהגה להתפרץ לחדרה ולקרוא ביומנים שלה . אף על פי כן, סוזן לא התלוננה מעולם — אפילו לא לנוכח החדירה הבוטה הזאת לפרטיותה . סוזן, שאישיותה הלמה את ארכיטיפ הילד הפנימי של המטפל / ת, ניסתה תמיד לפייס את אמה . היא לקחה על עצמה את התפקיד האימהי במערכות היחסים שלה, והעניקה לכל האנשים בחייה את הסבלנות והאהבה האינסופית שנעדרו מדינמיקת היחסים שלה עם אמה . מעניין להיווכח שסוזן התחילה את מסע הריפוי שלה אחרי שנים ארוכות שבהן חשה חוסר יכולת מצמית להתחבר לאחרים . לעתים קרובות היא תפסה ותיארה את עצמה כ"סמרטוט" של החברים שלה . היא חשה כמו כלי קיבול שפשוט סופג את כל המצוקות והקשי...
To the book |
|
|