|
|
95 הקים על הבּוּכְבֶּרג במאה ה- 16 בשביל בתו, רוברט נעצר ומתפעל מיופייה . אני מספר לו שבבית הכפרי הסמוך לטירה מתגורר ידידי הצייר שארל הוּג עם אשתו רְנֵי . אני מדבר בקול מורם במקצת, בתקווה שהשניים אולי ישמעו אותנו . כעבור צעדים אחדים אני מפנה את ראשי לאחור . אכן : רְנֵי מסתכלת החוצה, מנופפת ביד וקוראת לנו . שארל חולה . אולי נרצה לבקר אותו ? רוברט דוחק בי להמשיך בהליכה : “לא, לא . בוא לא נתעכב ! “ איך אצליח לגבור על הסתגרנות שלו ? אני אומר : “נבקר את החולה רק לכמה רגעים ! זה לא יהיה נימוסי ללכת מפה בלי לכל הפחות ללחוץ את ידו . “ רוברט נכנע באי-רצון . שארל מקבל את פנינו בדלת הכניסה, לבוש בחלוק בית . פניו צהובות ומקומטות . אני נבהל מהופעתו הרעועה, היא מזכירה ממרחק את טוּלוּז-לוֹטרק . הוא מזמין אותנו אל הסלון המחומם, שבו עץ אשוח מקושט משרה אווירת שלווה . רְנֵי מגישה קפה וקרואסונים טריים . אנחנו מסתכלים על איורי הדיו של שארל לספרו של גוסטב פלובֶּר “החינוך הסנטימנטלי“ . במהלך השיחה הנינוחה רוברט משתחרר בהדרגה מהמעצורים שלו ומתגלה כבקי להפליא בעולם הדמויות של פלובֶּר . שארל מציג לנו ציורי שמן ...
To the book |
|
|