|
|
60 שוהה . במחצית השנה האחרונה הוא לא הגיב לאף מכתב ולאף חבילה ששלחתי לו . אבל עכשיו הוא ניגש אליי בצעדים נמרצים ופונה אליי בחופשיות, כן, אפילו בשמחה : “איזה ריח צבאי נודף ממך ! שמן רובים, רצועות עור, קש, זיעה — זה מרגיש לי מוכּר . נכון שיש יופי בקרבה הזאת אל העם, בהימצאות גוף ליד גוף, כמו מתוך אחווה ? “ הוא מתעניין בכל מה שאני נושא עליי, החל מיריעת האוהל המגולגלת ופנס הכיס המשתלשל מהחגורה שלי וכלה בכובע המצחייה החדש ובסמל דרגת רב-טוראי . אני אומר לו שתמיד נמשכתי אל ההווי הפשוט של הצבא . רוברט : “זה באמת אחד הצדדים החיוביים ביותר של הצבא . מותרות הם לפעמים כל-כך מעיקים . היופי האמיתי, זה של היומיום, מוצא ביטוי מעודן מאין כמוהו בעוני ובפשטות . “ לפנות ערב, כשאנחנו לוגמים את משקה הפרידה בתחנת הרכבת של סַנט גאלֶן, הוא מתחיל פתאום לדבר על הזִקנה : “זה מפתיע כמה מעטים האנשים שיודעים ליהנות מהזִקנה . והרי הגיל הזה יכול להיות מהנה כל-כך . עם הזִקנה באה ההבנה שהחיים שואפים תמיד לחזור אל הדברים הפשוטים, היסודיים . הם הודפים מתוך אינסטינקט בריא את השתלטות החריג והמשונה . הכמיהה חסרת המנוח אל המין...
To the book |
|
|